ואדי חארמיה

תחנת משטרה בוואדי חרמייה .
[נמצא בין שילה לעופרה }
תחנת המשמר ניצבת בסמוך לגשר החוצה את ואדי חרמייה בינות לעצי אורן ובסמוך למעיין עין חרמייה, הנובע ממערב לכביש. הזכרנו קודם, שהמעבר בערוץ נחל זה היה כרוך בתקופות מסוימות בסכנת מפגש עם שודדי הדרכים. הבריטים, שדאגו להשכנת סדר בארץ, הקימו תחנות משמר במקומות שונים בארץ, וביניהם גם מבנה זה. המבנה הקטן הכיל כמה חיילים, שתפקידם היה לפטרל ולעזור בשעות צרה. התחנה מוקמה במרכז החלק הבעייתי של הדרך, בסמוך למעיין ששימש את יושבי המקום. סמוך למבנה המשטרה ומדרום לו יש מתחם בנוי גדול, שנבנה בעבר אולי כבריכת אגירה אשר אגרה את מי הנחל הזורמים ומי המעיין הסמוך. כיום סתום מתחם זה באדמה ועליו נטועים עצי זית שגילם מופלג. את האזור מיטיב לתאר ויקטור גרן, שסייר באזור במחצית המאה שעברה: "בשעה עשר וארבעים וחמש דקות שבתי וירדתי לעמק, והמשכתי את דרכי לאורכו דרומה. בשעה עשר וחמישים דקות ראיתי פה ושם עקבות דרך קדומה. העמק שרכבנו בו עטור הרים, המעובדים היטב מדרגות-מדרגות, והם מכוסים גפנים ועצי תאנה וזית הגדלים בין הטרשים; העמק עצמו נטוע עצי תאנה.

בשעה אחת-עשרה ושבע-עשרה דקות חנינו לשעה קלה בעין אלחראמיה. המעיין בשם זה, שמשמעו ´עין הגנבים´, נובע מתחת לסלע וקולח בתעלה קטנה. לא הרחק משם יש בור מים גדול ממוטט, שלפנים ניצב מעליו מגדל מלבני, שאורך בסיסו שמונה-עשר צעד ורוחבו עשרה. שרדו ממנו נדבכים אחדים של אבנים גדולות. המגדל הזה חלש על המעבר בעמק, שהוא צר כאן ביותר, קצת הלאה דרומה יש שרידי בריכה גדולה, שמידותיה ארבעים ושישה צעד על עשרים ושמונה. היא נבנתה מאבנים גדולות, חסרות תבנית משוכללת, ועובי קירותיה היה מטר ושלושים סנטימטר. הטיח שציפה אותה מבפנים נקלף כדי שלושה רבעים. היום מעבדים את פנים האגן הזה". (מתוך: ויקטור גרן, תיאור ארץ ישראל. השומרון 5, עמ´ 24)

מתחנת המשטרה נמשיך בנסיעה צפונה. אחרי כ- 700 מטרים נבחין בכביש הפונה מזרחה (ימינה). כביש זה עולה בפיתולים לעבר הכפר אל מזרעה אשרקיה, השוכן מעלינו.

אנו ממשיכים ישר בינות לעצי הזית והטראסות המעובדות בצורה מרשימה. נסיעה של עוד קילומטר וחצי מביאה אותנו לבקעה רחבה, המעובדת יפה בעיקר בגידולי פלחה. בעונות החקלאיות השונות ניתן לראות כאן כיצד מעבדים את האדמה בשיטות קדומות, כפי שהיה נהוג לפני מאות ואלפי שנים. מצד מערב (שמאל), בכניסה לעמק, מתנשאת גבעה מעוגלת: חורבת א-תל, אותה מזהים החוקרים עם גבע אשר בהר אפרים (יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ´ 331), ויש שניסו לזהות במקום זה את גבע, שעד אליה עורך יאשיהו את טיהוריו: "מגבע ועד באר-שבע" (מלכים ב´ כ"ג. 8).

הגבעה מרשימה בשרידיה מתקופת המקרא, ועל כן גם משכה את עיני החוקרים לזהותה בזיהויים, כגון גבע, ועוד (סיכום הדעות המקובלות במחקר והצעות חדשות, עיין: יואל אליצור, גבע בהר אפרים ושאלת קיומה של גבע מצפון לבית-אל, קתדרה 45, תשמ"ח, עמ´ 18-3).

קילומטר נסיעה נוסף יביא אותנו להתפצלות: הכביש הפונה שמאלה מוביל לכפרים סנג´יל וג´ילג´וליה. אנו נמשיך ישר, אך לא לפני שנציין כי שני כפרים אלה והאזור שאנו נוסעים בו עכשיו היוו קו גבול בשומרון בין התורכים לבין הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה.

תוך כדי נסיעה צפונה ומבט מערבה (שמאלה), לעבר הוואדיות העמוקים והפוריים, נוכל לקרוא מדברי אחד ממפקדי הגדודים הבריטיים באזור, המספר על קו הגבול שעבר במקום: "מצאנו עניין רב בכברת הארץ שתפסנו. כבשנו את ראשי הגבעות הנשקפות על פני עמדת התורכים, והיינו אחראים לשטח של שלושה-ארבעה מיילים של חזית. אגפנו הימני נשען על ג´ילג´וליה, כפר קטן ויפה בשומרון, ואגפנו השמאלי – על אבווין, כפר ערבי חזק ובנוי אבנים, שנבנה באמצע מדרון משופע והיה מוקף עצי תאנים וזיתים. קוונו התעקל והתפתל כנחש על הגבעות בין שני המקומות הללו, כי הסתדרנו, כמובן, בהתאם לטיב המקום.

חזיתנו כלפי האויב ירדה לעומק כשמונה-מאות רגל למטה, בשורה של מדרגות סלעים, שלכל אחת היתה ירידה משש עד עשרים רגל. המדרגות והמדרונים הללו היו מנוקדים בעצי זית. נחל, הנקרא ואדי ערוב, עבר דרך העמק הצר לרגלי ההרים, ומעבר לו עלייה משופעת, שהובילה לקווי התורכים". (י. ה. פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, עמ´ ס"א)

תוך כדי נסיעה אנחנו חולפים על-פני הכניסה (מימין) ליישוב שילה, הנראה בהמשך הדרך. עוד שני קילומטר וחצי, ואנחנו בראש מעלה לבונה, שהוא יעדנו הבא.